1.

במרכזה של פרשת כי תשא מופיע הסיפור הקשה מכל – חטא העגל. 

דרשות רבות נאמרו ופירושים רבים נכתבו, אך נראה שעדיין קשה להבין מה ראו ישראל לשטות זו.

ארבעים יום בלבד עברו מאותם רגעים נשגבים המתוארים בפרשת יתרו, שבהם עמדנו כולנו למרגלות הר סיני, כאיש אחד בלב אחד והכרזנו: "כל אשר דיבר השם נעשה ונשמע!" 

בסך הכל שלושה חודשים חלפו מאז קריעת ים סוף, כאשר בני ישראל ראו את היד הגדולה אשר עשה ד' במצרים ויאמינו בד' ובמשה עבדו, כלשון הפסוק בפרשת בשלח. 

והנה בפרשת כי תשא עומדים אותם האנשים, אותו דור יוצאי מצרים שראו את כל הניסים והנפלאות, שעשה השם במצרים ומחוצה לה, ואומרים על עגל זהב: "אלה אלוהיך ישראל" ובכך כופרים למעשה בצורה חריפה ביותר בדיבר הראשון, ששמעו מפי מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו: "אנוכי ד' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי". כיצד ייתכן כדבר הזה?!

2.

לשמחתנו, למרות הבגידה הגדולה, אבא שבשמיים מחל לנו. בעזרת זכויותיו של משה רבנו, הרועה הנאמן, ובצירוף זכות האבות הקדושים, נושענו והקב"ה דן אותנו בי"ג מדות של רחמים. 

אך האם המחילה על חטא העגל הייתה שלמה? נראה, שיש סתירה בעניין.

כאן, בפרשת כי תשא נכתב: "ויאמר ד' אל משה ועתה לך נחה את העם אל אשר דיברתי לך הנה מלאכי ילך לפניך וביום פוקדי ופקדתי עליהם חטאתם". מפרש רש"י, שהקב"ה אמר למשה כי מעתה ואילך בכל פעם כשאפקוד עליהם עוונותיהם, אפקוד עליהם גם מעט מן העוון הזה. סיים רש"י את דבריו במאמר חז"ל: "אין פורענות באה על ישראל, שאין בה קצת מפרעון עוון העגל".

לעומת זאת, בפרשת פקודי התורה מכנה את המשכן – משכן העדות ומבאר רש"י, כי בהשראת שכינתו בעם ישראל יש עדות לכך, שוויתר להם הקב"ה על מעשה העגל.

נמצא, כי שני מאמרי חז"ל בשתי הפרשיות השונות סותרים זה את זה.

3.

אבי מורי שליט"א כתב בספרו 'שו"ת הפרשה', שיש כאן לימוד גדול בהנהגת הקב"ה עם בניו.

במדרש רבה אמר רבי שמואל בר נחמן: דורו של אחאב היו עובדי עבודת כוכבים ובכל זאת, כאשר היו יוצאים למלחמה, היו מנצחים. מדוע? משום שלא היו ביניהם מלשינים, הם היו מאוחדים. רבי שמואל בר נחמן מיידע אותנו, כי גם בשעה שבני ישראל עוברים על אחת משלוש העבירות החמורות ביותר – עבודה זרה, כל עוד יש ביניהם אחדות, הקב"ה נוהג עמם במידת חסד וברחמים והם מנצחים במלחמות.

לאור המבואר כתב אבי שליט"א, כי ניתן לפרש שהמחילה על חטא העגל היא, כביכול, מחילה על תנאי. העונש על חטא העגל לא התבטל לגמרי. הוא תלוי ועומד –

כשיש בעם ישראל אחדות, הקב"ה משרה את שכינתו ביניהם אפילו כשהם חוטאים כלפיו. אם-כן, הרי זו עדות שהקב"ה מוחל באותו דור על חטא העגל. אך כאשר חס ושלום אין אחדות בעם ישראל, חוזר חטא העגל וניעור, והקב"ה מוסיף ופוקד עליהם גם את העונש על החטא הראשון והנורא ביותר שחטאו בני ישראל בין אדם למקום.

כך אמרו חז"ל במסכת דרך ארץ: 'וכן היה רבי אליעזר הקפר אומר: אהוב את השלום ושנא את המחלוקת. וכן אמרו: גדול השלום, שאפילו בשעה שישראל עובדים עבודה זרה, ויש שלום ביניהן, אומר הקב"ה 'אין רצוני לנגוע בהן', שנאמר: "חבור עצבים אפרים – הנח לו" '.